סיפור על שתי גופות
פברואר 2008. אני מביט מחלון המטוס על שמיכת עננים אפורה שמכסה את השמיים, והלב מתחיל להתרגש, בעוד רגע יוביל אותי האוטובוס המעופף הזה לבוֹאֵנוֹס אָיְירֶס החמה. חודש קודם לכן המצפן הפנימי הורה לי לעזוב את תיאטרון הבימה, אחרי ארבע שנים של עבודה אינטנסיבית, חזרתי להיות מובטל וזה היה מפחיד, המרתי את הפחד לכרטיס טיסה לדרום אמריקה. במקום לשנן טקסט על הבמה, בחרה נפשי לצאת למסע חיים, להתרחק רגע מהבמה ולמלא את מאגרי החושים שלי בצבעים וטעמים, לפגוש אנשים זרים, אטרקציות לא מעט, וצניחה חופשית אחת מרטיטת לב של ממש, שאת ההשלכות שלה על החיים שלי אני זוכר עד היום, הנה היא לפניכם.
***
14.2.2008, מָאר דֶה-פְלַאטָה, ארגנטינה, יום האהבה, המונית שולפת אותי לבוקר לח במיוחד, ורק שהיא מתרחקת אני מבחין ביופי הפסטורלי הירוק שמועדון הצניחה ממוקם בו.
בין כל התיירים ששוהים במתחם, מקבל את פני ג'וֹש, הוא מדריך הצניחה, גוף אתלטי לו וזרועות מוצקות, תוסיפו לתמונה בדמיון שלכם את הפנים החדות, את השיער הקצוץ והעיניים הכחולות, ועכשיו הוא נראה כאילו הוא נשלף ממגזין אופנה, אז ככה הוא נראה. הוא מנחה אותי לקבלה, שם אני מקבל עט כדורי והסכם שמבקש ממני לחתום על כך שאני מסיר כל אחריות מהמועדון במידה ואני אמות, ממש קבלת פנים מרגיעה.
את ההתרגשות החליפו עצבים מתוחים ואני גורר רגליים לפינה צדדית, מתיישב על פיסת מדרגה, מרפרף על ההסכם וחותם, אני חוזר לקבלה ועומד שם ג'וש, שוב ג'וש, יום עמוס לג'וש, רוחות הבוקר גרמו לעיכוב בצניחות והוא מתזז ממקום למקום, הוא מתייק את ההסכם בקלסר ומביט בי בשפתיים מחייכות "יש עיכוב בצניחות" הוא מסביר "ייקח קצת זמן עד שתקפוץ" אני מהנהן בהסכמה והוא מרים יד, שולף אצבע ומורה לי על עמדת ההמתנה שנמצאת חמישה מטרים ממני, אני מבחין בעמדת קפה ובהמשכה כיסאות גינה, ומרחב גדול להביט אל השמיים, על אלה שנופלים משם.
אני מניח ישבן בכורסת עץ נמוכה, ונושם אוויר הרים נקי, לחוש השמיעה חודר קול דבורים מזמזמות מגביעי הפרחים, מעליי נוטפים עננים ריחניים והשמש כמו משחקת מחבואים איתן, כל כך יפה כאן אני מהרהר לעצמי, ההרים הרכים שמקיפים אותי ממלאים אותי בשלווה והלב שלי נרגע מן הפשטות שמהולה באדרנלין. אני שולח יד לתיק הגב שלי ושולף את 'הָאַמָן ומַרְגָרִיטָה', עד שיגיע תורי, אקרא כמה פרקים, עוד שליש ספר ואני מסיים את הרומן הרוסי הזה.
והנה הצניחות מתחילות וגלים של אנשים עולים למטוס צעצוע, ונוחתים אחרי חצי שעה מחוייכים אל הקרקע, ואיתם גו'ש עם העיניים הכחולות שלו, במהלך ארבעה פרקים שקראתי הוא צנח לפחות שלוש פעמים.
כשעמדה השמש במרום הרקיע, הופיע מולי ג'וש, הוא מבשר שעוד שתי קפיצות ויגיע תורי, הוא מבהיר לי שהוא יהיה המדריך שלי בקפיצת הטָנְדֵם או במילים אחרות זה הבולבול שלו שיהיה מחובר לטוסיק שלי בזמן שאני נופל 35 שניות ממטוס מגמגם. שיתפנק אני אומר.
אני חוזר לשקוע בספר, חולפים מספר משפטים ועיניי מוסחות, מכונית יוקרה מגיעה למתחם, כסופה, מדגם פוֹרְשֶה, מכוניות לא עושות לי את זה, אבל המכונית האלגנטית הזו עשתה לי את זה בענק וכשהיא מחנה ליבי מתמלא סקרנות איך נראה האדם שבתוכה, והנה הדלת נפתחת ומציץ ממנה בחור צעיר, צנום, לבוש חולצת כפתורים מגוהצת, ומכנס חאקי בצבע חום ומהדלת השניה מתגלה בחורה ג'ינג'ית, תמירה, יש בה יופי קסום, כמו המכונית היא נעה בחושניות מעודנת, היא גם עושה לי את זה, ואז מגיעים שני רכבים נוספים, ומתוכם שני זוגות מבוגרים שצועדים לקראת הזוג המלכותי הזה.
אני חוזר לעלעל בספר והנה בעל הפורשה מניח ישבן בכורסא שלצידי, עיניו רצות על ההסכם.
"אם קורה לך משהו" אני שולח לעברו, הוא מסתובב על צירו ושולח בי עיניים שואלות
"אם קורה לך משהו" אני ממשיך "אתה יודע למי אתה משאיר את האוטו אה?"
הוא התנדנד לאחור, שהה רגע, ופתח בפרץ צחוק, גם החברה הג'ינג'ית צחקה.
"טוב אתה" הוא תפס את ההומור שלי
"איך קוראים לך?" הוא שואל
"רודי" אני עונה וממשיך "אותי לא הצחיקו בזמן שחתמתי על זה" אני מצביע על ההסכם שלו, וביד שניה מחזיר את הספר לתיק.
קוראים לו אָנְדְרֶאָה והוא בן 29, הוא הגיע לצניחה החופשית עם ארוסתו לִינָה, זהו יום האהבה, והוא הציע לה אירוסין ממש לפני שעתיים, וכהפתעה הוא לקח אותה לצניחה חופשית הזו.
"זאת קבלת פנים לעולם הנישואים, אה?" אני משחיל לו בזמן שהוא מספר לי על כך.
הם צוחקים, במהרה אני מגלה שנפשי הולכת ונקשרת עם הזוג הזה.
והנה צמד המבוגרים מתיישבים לצידנו הם ההורים שלו, והזוג השני מגיע אלה ההורים שלה, ובעיניהם אני מבחין בהתרגשות לנוכח החדשות הטובות על האהבה. ועיני גופי סוקרות את הג'ינג'ית היפה, ועיני ליבי מתמקדות באנדראה, הוא בחור מיוחד, כריזמטי וממגנט, פנים נאות לו, עיני נץ בעל מבט טהור וגינונים מלכותיים, והוא מצחיק, כמה שאני אוהב אנשים מצחיקים, לינה הג'ינג'ית היא החברה שלו, כבר שש שנים, בקרוב מאוד יהפכו להיות בעל ואישה.
"זה האוטו שלך?" אני זוכר ששאלתי אותו באחד הרגעים.
"כן"
"תוכל להסביר לי איך?"
"איך מה?"
"איך אני בלי עבודה ולך יש אשכרה פורשה בשווי של רבע מיליון דולר?"
"שאני אענה לך בכנות" הוא הביט בי ושהה רגע ארוך לראות אם אני מקשיב.
הנהנתי כן.
"יש לך נקודת מבט של עני" הוא ענה בחדות.
"אל תעלב" הוא המשיך לנוכח ארשת הפנים הנעלבות שלי "ברגע שאתה תבין שאתה עשיר מבפנים אתה תגלה את העושר שבחוץ".
"אתה מדקלם לי את 'אבא עשיר אבא עני' אנדראה?" שלחתי לעברו בחיוך.
"אני מדבר מניסיון" הוא עצר, חיפש את המילים, והמשיך "ומעובדות. תסתכל על עצמך מהצד, אתה מטייל בעולם, אתה רואה נופים, קופץ ממטוסים, אתה כבר עשיר, אבל נקודת המבט שלך מסתכלת רק על זה שאין לך עבודה" הוא דיבר מתוך ראיה צלולה "אתה לא יודע את העתיד" הוא המשיך "אבל יש לך כוח לעצב אותו".
הבטתי בו לרגע, מעכל את המילים שלו, והוא המשיך, כמו פצח במונולוג "כשבני אדם מגלים את הקטע שלהם, הם מגלים את כוח היצירה האמיתי שלהם, ואז את הכישורים היצירתיים שלהם, ואז הם ממשים את עצמם, וככה הם מוציאים לאור את הטוב שטמון בהם, אתה מבין? ואז… ואז כבר הפורשה תגיע. קָרְל יוּנְג אתה מכיר?" הוא שאל, ובלי להמתין לתשובה שלי הוא המשיך "הוא אמר פעם: 'אני זה לא מה שקרה לי, אני מה זה מה שאני בוחר להיות"
לא אמרתי מילה, נתתי לזמזום הדבורים לחדור לחוש השמיעה שלנו, העמקתי בשקט והבטתי בו במבט נוקב, ואז בטיימינג מושלם, הבאתי את הפאנץ' שסיים גם את המפגש איתו.
"בקיצור אנדראה, הפורשה שלי כן?"
הוא התגלגלף מצחוק, תפס את הבטן וצחק "נראה לי שכבר מצאת את הקטע שלך" הוא שלח זרועות וחיבק אותי, אלה רגעי קסם שאני מכיר עם סטנדאפיסטים בחדר האחורי של הקאמל קומדי קלאב, לא עם מישהו זר שהכרתי לפני ארבעים דקות.
והנה ג'וש מגיע "רודי" מחייך אליי ג'וש.
"אני עולה עכשיו כן?" אני שואל אותו בעיניים מתרגשות.
"יש בעיה, אתה אמור לעלות עכשיו, אבל הזוג הזה" והוא הצביע על אנדראה ולינה החברה הג'ינגית, "מה שאומר שהם יקפצו בנפרד, והם מבקשים לצנוח ביחד, זה בסדר שתהיה בצניחה האחרונה?"
"בטח" אני משיב.
חולפים עשר דקות והנה אנדראה ולינה הג'ינג'ית כבר לבושים ברתמות, ובתנועות ידיים ג'וש מסביר לאנדראה מה עליו לעשות בקפיצה, והנה הם עולים למטוס המקרטע והנה הם נעלמים בשמיים, ואני נשאר עם ההורים שלהם להמתין להם מלמטה, והפה שלי מכרסם ציפורניים ושרירי הכתפיים מתכווצים שאני מהרהר על כך שבקרוב זה אני שאקפוץ מהצעצוע המעופף הזה.
וחולפים עשרים דקות והנה באוויר אני מבחין בצונחים, מתקרבים אל הקרקע, נוחתים אחד אחד עם פנים מחייכות מאדרנלין, והנה נוחתת לינה הג'ינג'ית, היא יפיפיה גם באוויר, ומיד אחריה הצלם שלה, ואז רק מצנח אחד נראה שם בתמהיל של העננים עם הכחול של השמיים, וזאת הצלמת של אנדראה שנוחתת, ועל פניה אדרנלין מסוג אחר, מייד אני מצליח לזהות שמשהו לא בסדר, היא עיוותה את פניה בבהלה, עד היום אני זוכר את המבט המבועת שלה, ואת ההבנה הזו שהרימה את כל המועדון על רגליים רועדות, שג'וש לא יחזור, וגם לא אנדראה.
משהו קרה.
***
המצנח לא נפתח.
***
איך אפשר לעכל מוות בצורה כל כך בוטה? אי אפשר, כל מוות הוא בוטה לא? לא יודע, תלוי איך מסתכלים על זה. כשאני מנסה לתאר במילים את רצף האירועים שקרו אח"כ, אני כמעט ולא זוכר עשר שנים עברו מאז, הזיכרון כמו קפא ביום ההוא, רק כשאני מאפשר ליד לנוע על דפדפת השורות, ומעניק ביטחון למילים להביע את עצמם, נפשי כמו מקרינה תמונות, מעין רגעים שקפאו בהכרתי, נמתחים כמו סרט בהילוך איטי. תות אחד ארוך חולף לי באוזן ואני מבחין בתמונה, זו אמא של אנדראה מחזיקה בשתי ידיה את בטנה חזק כמו גל צונאמי שבא וטילטל לה את הסרעפת, ובתמונה אחרת אני זוכר אותה קורסת אל הקרקע, ועכשיו תמונתה של לינה משתקפת, ג'ינגית, יפה, מבטה ריק, מנותק, קפוא על ציר הזמן, וכעת פניה הלבנות של הצלמת שתיעדה את הצניחה הגורלית הזו, תמונה של מכונית משטרה מתגלה בהכרתי, ועכשיו צבעים של אדום, וכחול, והנה אמבולנס, והנה חוש השמיעה חוזר ואני שומע צרחות כאב, זו אימו של אנדראה, שבוכה צרחה ארוכה שנשמעת בכל המרחב הירוק.
ותמונה ועוד תמונה ועוד תמונה רצף של תמונות ובהם אנשים מתרוצצים ממקום למקום.
***
מועדון הצניחה נסגר בו במקום, מזמינים לי מונית ומשחררים אותי, אני מרים מבט אחרון לשמיים, והשמש במשחק המחבואים שלה עדיין, כמו החיים, כמו המוות, לא מובנת מאליה כלל, ואני מחזיר מבט לאמא של אנדראה, ולאבא שלו, וללינה הג'ינג'ית, בתוך כל השלווה הפסטורלית המוות נתן את צבעו הגס, והכל כל כך מוזר, כמו חלום בלהות דקורטיבי, ואני נכנס למונית, טורק את הדלת ונוסע, ורק כשהמונית התרחקה עיכלתי את העובדה המצמיתה שזה אני הייתי אמור להיות עם המצנח הזה.
***
בגיל 28 בארגנטינה, החיים נראו פתאום תפלים בעיני, בשביל מה כל הפורשה, וקרל יונג, והמילים היפות, והכסף, והורים מקסימים, וארוסה ג'ינג'ית שווה בטירוף, אם בסופו של דבר אתה מת ממצנח שלא נפתח?
הצניחה החופשית הזו, הייתה יריית הפתיחה לטיול שלי, שנמשך חמישה חודשים מאז, והפתיחה הזו ממש כמו מחזה טוב בתיאטרון, כמו אקדח שהופיע במערכה הראשונה, הידהדה גם בשאר הטיול, חמישה חודשים פסעתי על המקף הדק הזה בין המוות לחיים, שנראו כמו יין ויאנג, וכך קרה שכמעט החלקתי עם אופניים בדרך המוות בבוליביה, יאוואראדי תודה למעצורים. הייתי מילימטר מטביעה בבָּרִילוֹצֶ'ה בדרום ארגנטינה, תודה אלוהים לאבוב. וכמעט קפאתי למוות בהר הָאַזַנְגָטֶה בפרו, תודה לשני פרואנים.
חייתי בהווה שנמשך לנצח שרק המוות יכול להפסיקו, והמוות היה נוכח שם במלוא הדרו, והוא דווקא העניק לי צבע לחיים, לשבריריותם, ליחודיותם, ולתובנה שכלום אבל כלום אינו מובן מאליו.
וזה היה הטיול של החיים שלי.
עכשיו איך כל זה קשור לסטנדאפ?
לא קשור, אין קשר לסטנדאפ, האמת באתי לכתוב סטנדאפ, אבל הימים אחרונים, הקור, הגשם, העשן האפור של העננים- זה מה שיצא, שאר הימים הימים היו מלאי שמש, ואת השלכות הכתיבה שלהם תראו במופע הקרוב.
וזאת תמונה של מצנח שנפתח
