”40“

בעוד אני מציין שנה נוספת לחיים, בטלויזיה סופרים מתים, מוזר, אבל לא מפתיע, לא מעט פעמים החיים הכתיבו לי שפרדוקס, מיסתורין, וחוסר ודאות הם הם התבלינים של ארוחת השף הזו של אלוהים.


שנתיים קודם עוד הייתי אני זה שנספר עם המתים, והנה החיים כנראה דורשים בי ואני דורש בם, וכל עוד זה הסידור אני מבסוט.


בצל הקורונה כולנו יחד, כולנו נחגוג השנה חיים לצד ספירת מתים טלוויזיונית, כאילו החיים עושים דווקא, ביום המשמח של חיינו, מזכירים לנו שהצד השני ממש מעבר לפינה, וכמה שזה הזוי, אולי זה טוב, אולי זה נכון, אולי זאת תחילתה של חגיגה חדשה, להטמיע את התובנה שהחיים עצמם ראויים לקדושה, שאת המספרים נשאיר למתים, הווה אומר כשהחיים עצמם הם קדושים המציאות הופכת לברכה.


אני מאחל לעצמי השנה, וגם לכם, שנסתגל אל הנסיבות המשתנות, ושנזכור, שאיננו קורבנות של נסיבות, לא לא מה פתאום, אנחנו שותפים של הבריאה, ואם נסכים להעמיק בכך, מציאות חיינו תתהפך עלינו לברכה.

בת‘כלס מי היה מאמין שתאונת אופנוע תוליד ספיישל סטנדאפ, החיים אני לומד, שואפים לאיזון, אין וואקום, מה שיוצא מפנה מקום לאחר.


אני מאחל שנוכל להכיל את הסבלנות שהתקופה הנוכחית מבקשת מאיתנו, ולצחוק, אין כמו לצחוק, בחיי שזאת התרופה הטובה של הלב.


אסיים במשפט הסיום בסטנדאפ האלמותי של ביל היקס שהולך איתי עד היום:

It’s Just A Ride


תודה על האיחולים המרגשים, עשיתם לי טוב בלב.


וזאת תמונה של מספר