"365"

סיפור על שנה שעברה.


הצרצרים מלווים את הכתיבה של המילים הללו, במקצבם המהפנט הם מעניקים לי ביט משתנה לתיפוף אצבעותיי על המקלדת בזמן שאני מעביר את הדיו שעל הדף לפיקסלים של הפייסבוק.

פה במושב שעברתי אליו לא מזמן, הצרצרים הם בני בית, גם הציפורים, גם הסוסים של השכנים, והשקט - אבקת הקסמים של המושב, חלק בלתי נפרד מהשלווה שמולחנת כאן בכל פינה, ובתוכה אני.

פה בבית החדש, בית כמעט אחרון לפני הכניסה ליער הצמוד, אני מחליט לסכם את השנה שעברה, 365 ימים, פאזל אחד גדול, סיפור שנה שהתגבש והגיע לסיומו.


שלחתי רגליים מוקדם הבוקר, טיילתי קצת ביער, להביט בדממה על 365 הימים, בעט נובע, במחברת ספירלה שנשארה לי מהסטוק שקניתי עוד בגבעתיים, בישבן שנח כעת על האדמה, בשקט שלוחש במשב רוח סתווי, בחיות האדמה, בחרקים, שמתגלים לפניי, כמו מברכים אותי לשלום. יצאתי לכאן לעשות חשבון נפש, סקירה, להעריך, לשכלל, לתת רגע מרחב הודיה.

כל כך הרבה ימים שטפו את נפשי השנה הזו, ימים שהביאו עימם בשורות טובות, ימי כאוס עם בשורות כואבות, צורמות, ימים חריפים שפרטו דמעות על דפי שורות לבנות וגם לא מעט ימים מלאי שמחה, וחיוכים, שנה צבעונית זאת הייתה כמו הקשת בשמיים, חד פעמית שכזו.


כאן בדממה, בין העצים הגבוהים הירוקים, לא הייתי מוותר על אף יום. כן, ברור, היו ימים שרציתי שיסתיימו, ועל אף אלו כל יום הביא איתו גילוי חדש על עצמי, כמו חלק בפאזל בלתי נראה, אני מביט כעת על ציר הזמן מלמעלה ומבחין בתמונה הפנורמית היפה שמתגלה לפני.


שאני חודר פנימה, זום אין ברזולוציה של השנה הזו, אני עֵד למוזיקת הרקע שליוותה אותי, למוטיב שנכח שם בכל יום בפאזל, הפרידה מהאישה, ההתמסרות לפרידה ולקשת הרגשות שנלוו איתה,

האומץ לכאוב בצניחה חופשית, לחשוף את הסיפורים כאן בפייסבוק, לשחרר את המטענים הכבדים באותיות כמו משקולות היו לכדור הפורח שבחרתי להיות.

כעת שאני שולח מבט בסבך העצים שמולי, אני נזכר במשפט שמהדהד איתי כבר שנים 'לגורל יש דרך מתעתעת לנווט לנו את המציאות'.


אפשר לומר שמצאתי את עצמי מחדש השנה הזו, ביחסים כנים בלב פתוח עם עצמי פגשתי את הדמעות שלי מחדש, בגיל 37 בכיתי כמו כל השנים יחד, כל דמעה ריפאה, דפוסי המחשבה המקובעים התגלו בהשתקפותם, משחררות אותי טיפה אחר טיפה. באזורי הנוחות של החיים, הבחנתי איך נעלתי עצמי בדפוסי התנהגות, שנראו לי גסים במיוחד, למדתי להתרסק השנה הזו, ליפול על הפנים, להקיא עצמי החוצה, ולמדתי גם לחמול, לקום, צעד אחר צעד, לגדל שרירים חדשים שלא הייתי מודע לקיומם, להתחבר למהות, להיפתח לאמונות חדשות, לחשיבה חדשה, לטפח סבלנות, טוּב לב, נדיבות וכבוד כלפי עצמי, ובעיקר לגלות אהבה עצמית ששכחתי מזמן, הווווו אהבה עצמית כמה שהייתי זקוק לה, לדעת שאני ראוי, פאק אִיט, אני ראוי. למדתי להכיר את הכוחות הסמויים שהתגלו בעוצמתם, להיכנס למסע המהפנט 'אול אין' שחשף אותי לעצמי ואליכם כאן במרחב הדיגיטלי, ואז לכתוב הופעה חדשה ולרקוד אותה יחד עם צמד המילים סולד-אאוט.


אני מאחל לעצמי וגם לכם, לכל מי שקורא את המילים הללו, שנתחבר עוד לעצמנו, שנמצא בעצמנו את הכוחות ליישם את החכמה של הלב, שמתבטאת כדרכה ברבגוניות ובמסתורין של החיים, אני מאחל לנו שנלך איתה יד ביד, עם האתגרים שהיא תציב בפנינו, יד ביד, בעדינות, שנסמוך על עצמנו יותר, שנזכור שאנחנו יותר מראויים להתבטא בעולם הזה, בחופשיות, שאנחנו הארכיטקטים של חיינו או במילים אחרות, אנחנו אלוהים עצמו, המגולם בשרביט האדם, היוצר בכוח מחשבותיו, את מציאות חייו, ועל כן מי ייתן והמחשבות שלנו יטוהרו בפשטות ההוויה, שהחיוביות תפרוס כנפיים, ונגלה עוד את כוחה של האמונה, אמונה בעצמנו דבר ראשון, אמונה בחלומות שלנו, ברצונות שלנו, בטיפוח הלב העדין שלנו, ולא נשכח לבחור בו, שוב ושוב, יד ביד, גם ברגעים חשוכים, נזכור שבתוכנו האש, בוערת, מאירה הדרך. מאחל שהדמעות שיבואו ינקו את העין, לראות בבהירות את החזון שלנו, שינקו וישְקוּ את טוב ליבנו בהשראה, באהבה, שנדבר מעט, ונקשיב מלא, אשכרה נקשיב מלא, לקולנו הפנימי, לקריאות החרישיות של תפילתנו בלילות ונקבל מענה בחלומות, ביצירה, בסלט שאנחנו חותכים על הבוקר.

שניתן לאדם החדש שבתוכנו, צליל וצבע, ביטוי מלא לפוטנציאל האדיר שבתוכנו, ולהבנה שאנחנו יותר מברי מזל, אנחנו בני אדם.

ומעבר להכל שאת החלומות לא נשאיר על הכרית אחרי שהתעוררנו, להפך, ניתן להם לצבוע את מציאות חיינו.

בשפע.

שנה טובה חברים שלי,

אוהב אתכם.