"על הברך"

סיפור על שנה שחלפה.


אני תוהה לעצמי איך לסכם ולפרוט במילים את השנה האחרונה, תרגיל בכתיבה אומר תתחיל מהגוף, אני הולך על זה, הגוף, אין לי ספק שהוא יעניק לי לא מעט רשמים ממה שחלף עליי בשנה האחרונה, הכאב שולח אותי דבר ראשון להפשיל מבט אל ברך ימין, פיקת הברך שבורה, שלוש רצועות הברך נקרעו לחלוטין, הירך הנגדית, שמולה, מרוסקת, ארבעה ניתוחים עברו על הגוף הזה, חצי מטר מעלה, שלוש צלעות שבורות, אי אפשר להתעלם מסימני הצלקות על החזה, 80 ומשהו תפרים, 7 ברגים, 5 מסמרים, 1 השתלת עור, פלטינה באורך 39 ס"מ, זה בערך פחות או יותר מפרט הטכני של גופי בזמן שאני מסכם את השנה הזו.


והאמת היא ש 2018 התחילה דווקא לא רע בכלל.


אקורד הסיום הצורם שאני נמצא בו כעת פחות מאפשר לי לכתוב את פרפרי האביב של מחצית השנה הראשונה, והאקורד הזה אני מרגיש, מבקש להתבטא.


את שנת 2018 רציתי לסכם, כמעט כמו כולכם בתמונות, ועד כמה שהיא הייתה טובה אליכם, וכמה היא הייתה טובה אליי, אבל השנה שלי לא הייתה כזו.


תאונת אופנוע קשה בסוף יוני, שיבשה לי לא רק את השנה האחרונה, את החיים עצמם בעצם. מכל מה שעברתי ברך ימין חטפה אותה בגדול, ואיתה גם היכולת שלי לנוע במרחב, ללכת, הדבר הפשוט לכאורה, לעלות ולרדת מדרגות הופך כעת לחלום נגוז, זה מפחיד אותי ומדהים אותי כאחד איך ברגע אחד המובן מאליו הופך פתאום לשאיפת כל חיי.


אני מקליד את המילים האלו ולא יכול להתעלם מתחושת הכבדות של הקנאה, אני מקנא בכל אחד מכם, בתמונות שהעליתם מחופי הקיץ של השנה, באמסטרדם, בתאילנד, בסיני, עם הילדים, בלי הילדים, קינאתי, חשקה נפשי על הברך שלכם, צופה כמו נרקומן על תמונות ברכיים על החוף, יא אללה איזה ברך, יש לכם ברך.


לי אין.


ישנם רגעים שאני רוצה להתעורר מחלום הבלהות הזה, שהתחיל בנסיעה תמימה לחומוס ומסתיים לעיתים לא רחוקות ברצון לוותר על החיים האלה, בעיקר מהזמנים האלה שאני נאלץ להתמודד מול החלטות חדשות בחיים וגורליות לא פחות, כמו להיפרד מרגל ולהחליט על איזה פרוטזה בדיוק אני בוחר.


למות.


אולי גם בעיקר מחוסר הוודאות המטורף הזה, שמצטרף ומדכא אותי, כל כך גדול החוסר הזה, כל כך מעט וודאות, עד שאני לא מבחין בדבר, חושך במסך חיי.


ובחושך מי שלא יודע מתגלים הפחדים הכי עמוקים.


לא זוכר איפה שמעתי את זה, אולי קראתי את זה, שפחד הוא שונה מדברים אחרים בכך שככל שאתה מתרחק ממנו הוא גדל, וככל שאתה מתקרב אליו הוא קטן.


אז זהו,

שאצלי הוא משום מה קרוב וגם גדול, חוסר פרופורציה שאפילו מצחיק אותי לפעמים, ומתוכו, כאילו דווקא, מתגנב לו הכעס, צובע את חלל נפשי בצבעים של ייאוש, ולמה לא בעצם?


אני כועס על עצמי, אני כועס על הנסיעה באופנוע, אני כועס על האופנוע, על המכונית הזו, על הכביש, על החומוס הטעים ברמלה, מגיע לי לאכול חומוס חליל חינם כל החיים, אני כועס על הזמן, על מימד הזמן והתזמון, על הטיימינג המרושע שהתאונה הזו התרחשה, ממש רגע לפני צילום הופעת הסטנדאפ שלי, יום לפני צילומים לסדרה, זה לא שובבותם של החיים, זה אכזרי, תוסיפו לזה את הכאבים, אני כועס על הכאבים, זה ממש לא פייר.


והנה אתם בתמונות הפייסבוק, באינסטגרם, משתחצנים עם הברך שלכם, אתם כל כך נוצצים מרחוק, בחיי, הרגל שלכם דבש, דבר ראשון אתם הולכים, ודבר שני אתם מבלים מלא בחדר כושר, וכאילו לא די בזה הופעות הסטנדאפ שלכם מלאות, ואתם כל יום במסעדה אחרת, והמנות הטעימות שלכם מול אוכל של בית החולים, ממש לא הוגן לבלוטות הטעם, והנה אתם בפריז ובניו יורק ובתאילנד, והבומרנג הזה עם ג‘ויינט בגודל של מטוס, ואני קבור פה עם שלושה עירויים, זונדה בנחיר, ופֶּרְקוּסֵט.


אני יודע אינסטגרם, אשליה, אבל אני בוחר באשליה הזו, כמו מחפש נחמה לגוף דרך התמונות שלכם להתגעגע לאיזשהו עבר שלא מזמן היה 'יום קודם לכן', וכעת הפך ל'לפני חצי שנה', עבר שמתרחק ממני ככל שעובר הזמן, והנה אני מתאבל עליו, נאחז בו ולא מרפה.


והנה גבירותי ורבותי תמצית הסבל בעולם, דרך ברך, קבלה, קבל את שנגזר עלייך, קל במילים חברים, אבל קשה אחושילינג.


הגורל מנווט את ספינת חיי לנתיב חדש.

ואני מתבקש להרפות.


יא ווא רא די

***

שישה חודשים חלפו מהתאונה ההיא, והנה אני שב הביתה, יומיים לפני תום השנה החולפת, והבית שאני נכנס בו מזכיר לי ניחוח עבר שאני כה מתגעגע, והוא יתום משני חתולים שאהבתי, סימני הקיץ האחרון עוד צרובים פה בחלל הבית, כפכפי אצבע במרכז הסלון, כוס שייק בכיור המטבח, קיץ, אבל לא חם, קר פה בבית, קר פה במושב, ומבקשת נפשי מעט שקט, אבל הכאבים, צלקות התאונה הזו מלמדים אותי שיעור לא רק בלהרפות אלה גם בפשוט לעצור.



בתוך כל הקושי הזה, איני יכול להתעלם שהשנה הזו הביאה איתה גם כוכבים של אור בדמותם של המשפחה שלי, שהיו שם כל הזמן, האחים שלי, אבא, ואמא אחת אדירה שאין לי מילי


ם לתאר עד כמה אני אוהב אותה, משפחה שסעדה אותי יום ביומו, משפחת סעדה לא סתם. החברים שלי שבאו לבקר, ומשפחה חדשה של פיזיותרפיסטים, פסיכולוגים, רופאים, מנתחים, אחיות, כוח עזר, מלאכים בדמות אדם, שבחרו להקדיש את חייהם לעזור לבני אדם אחרים בימיהם האומללים. תודה.




והסטנדאפ, אין על הסטנדאפ, זאת באמת התרופה הטובה ביותר.


אני מאחל לכם ולי בשנה החדשה, את מה שהחכמים העתיקים דיברו עליו תמיד, רק בריאות, עזבו בריאות, קמתם בבוקר וראיתם שיש לכם ברך?


כל השאר בונוס.


והנה תמונה של ברך מגוגל.