"על בחירות וערכים"

לפני שנה וקצת אושפזתי בבית חולים קפלן, תאונת אופנוע קשה שיתקה לי את פלג הגוף התחתון,

הדבר הקשה שחוויתי, מעבר לפציעה ולכאבים, היה בית החולים, במחלקה שבה אושפזתי, היה עובש על התקרות, אבל כשאתה כולך תלוי על המקף הזה בין חיים למוות, עובש זה הדבר האחרון שמעניין אותך.

התנאים היו נוראיים, אחות אחת שתיזזה בין תשעה חדרים, אם חרבנת על עצמך, ואתה מחרבן על עצמך, כי אתה, הסוגרים שלך ומערכת העצבים בברוגז מוחלט, היה לעיתים לוקח שעה עד שהיה מגיע מישהו ומנקה אותך.

תחשבו על הסירחון שהיה בחדר, עכשיו תכפילו את זה בארבעה חולים בחדר, תכפילו בתשעה חדרים, ובתוך כל זה רק אחות אחת.

אין תקציב.

בשנה אחת קיבלתי הצצה טראומטית למערכת בריאות שקורסת יום אחרי יום.

עלות הטיפולים בתאונה עולים, הטיפולים המשלימים, התרופות, תחבושות, ואמבולנסים.

כן, אמבולנס, אם אי פעם תעשו תאונת דרכים, והאמבולנס יבוא לאסוף אתכם, תדעו שאתם תשלמו על זה, אני ארגיע אתכם האמבולנס הראשון שיגיע אליכם הוא חינם, כל שאר הפעמים שתצטרכו אותו, ואתם תצטרכו אותו, כדאי שתכינו את כרטיס האשראי, זאת המדיניות הבריאותית שאנו גרים בה.

בזמנים מסוימים המיטה שלי הייתה במסדרון, לא היו מספיק חדרים לאכלס את כמות החולים.

כמה מיליונים, והמיטה בבית החולים הייתה נעימה יותר, והיא הייתה בחדר, ולא במסדרון, ואולי גם קצת צבע לבן על העובש, ועוד 3 אחיות, לפחות כדי שבנאדם שעוסק בלעזור לאחרים בימיהם הארורים, לא יקרוס בעצמו, אבל במדינה שמוציאה 2 מיליארד ש"ח ביום אחד על בחירות ופתקים לא היה מספיק כסף, לעוד מיטה. וזאת רק מערכת הבריאות.

כי מי שנבחר להיות שר הבריאות אין מושג בבריאות.


אני באמת חושב שראוי ששר הבריאות, הוא אדם שמגיע מעולם הבריאות מבתי החולים, אדם ששם על עצמו פעם אחת סטטוסקופ, או ראה במו עיניו מכשיר MRI, שפגש מנתחים, אחיות, שהכיר חדר מיון ולא מסדרות טלוויזיה.

שר תרבות בעיניי צריך להיות אדם שמגיע מתרבות, במאי, כותב, כוריאוגרף, אדם שמגיע מהעולם של שפה ויצירה ותרבות.

שר החקלאות זה אדם שגידל משהו על האדמה, ולא נענע במרפסת, אדם שחרש אדמה, החזיק מעדר, למד את השמש, והכיר את מצוקת הגשמים.


אבל בישראל, מספיק שהיית רמטכ"ל, או קצין בסיירת, או סתם היית בתפקיד נבחר בצבא, ואתה יכול להיות שר חינוך, ושרת תרבות, ושר אוצר, ושר בריאות.

***

לפני עשור וחצי הייתי שחקן הבית של תאטרון חיפה, זה הייתה בתקופה שהתאטרון הזה נשבר, לאדם שניהל אותו באותה תקופה לא היה מושג בתיאטרון, אני זוכר כמה הצגות, אבל הצגה אחת ספציפית, 'הבוגר' ששיחקתי בה, ובפעם האחת ההיא, מישהו מהשורה הראשונה, היה עסוק עם הסלולרי שלו, הוא גם לא היה על השתק, בשלב מסוים היה לו גם צלצול טלפון, והחוצפן הזה עוד ענה לשיחה, כשכל הקהל כבר קם על רגליו, הוא אסף את עצמו ואת הטלפון אל מחוץ לאולם, מהבמה עוד יכולתי לשמוע אותו מחוץ לדלתות.

הבנאדם הזה, הוא היה המנהל של התאטרון.


הבחירות זה לא על ראשות המדינה, זה גם, אבל זה על המפלגה והאנשים שייקחו החלטות בחיים שלנו, בכסף שלנו בבריאות שלנו, בתרבות שאנחנו נצרוך, בכבישים שננהג בהם, במיסים שנשלם, זה בחירה על החינוך שאנחנו מעניקים לילדים ולעצמנו. ועל הרגע הזה שאם נחליק עם הקןרקינט על הכביש, שלא נשאל את עצמנו פעמיים אם אני משלם על המכונית הזו עם האורות האדומים שאוספת אותי למיון.


וזה ציור של הפלגה