"וֹוֹקִי טוֹקִי"

סיפור על נתק


הזיכרון הזה מהדהד אצלי כבר תקופה, מזגזג לו שם בין תיקיות ההדחקה לממשות הכאן ועכשיו, והנה הוא נפלט לכדי מילים בביקור האחרון בסיני שמהלכת עליי קסם בשנה האחרונה.

שוב, לא פשוט לי להעלות את המילים האלו למרחב הדיגיטלי, ורק משום שאבא שלי נוכח במילים הללו בצבעים שאינם רכים, ומאחורי הצבעים ישנו אדם, אבא שלי שאני אוהב.

אוֹל אִין.


***

עדיין זוכר את היום הספציפי ההוא, יום חם במיוחד בשבוע הראשון של חודש מאי 1989, אני בן 9 ושבועיים, והנה אתם פוגשים אותי משחק 'מלחמה' עם יאיר, אחי הגדול, סימני החבלה על אפו מהנפילה ההיא, שנתיים קודם מהגג של הנגרייה עדיין חרושים כצלקות אדומות, והנה קלפים נזרקים על המרצפות, ויאיר אוסף קלפי ניצחון, חפישת הקלפים שלו נערמת, אין לי ספק שהוא ינצח גם הפעם, אבל אנחנו לא נצפה בניצחון כי קול שקשוק מפתח נשמע בדלת הפלדלת, וזו אמא שלי, הנה היא צועדת, והנה היא עומדת בכניסה לחדר, שולחת מבט חם, ובקולה העדין היא עוצרת את המשחק "אנחנו הולכים למָצֵבה".


המצבה זה לא בית קברות, זוהי נקודת ציון, מקום שוקק בבת-ים, אנדרטה לנופלים עשויית שיש ולצידה פסלון תותח בצבע שחור, מסביב לאנדרטה לאורך הרחובות, חנויות חנויות, בגדים בגדים, פירות וירקות, המקום הראשי לסחר מכר לתושבי בת ים והסביבה.

השעה שלוש בצהריים, יאיר ואני מתחברים לכפכפים, והנה אנחנו חולפים על אבא שבסלון, והנה אנחנו מדלגים שתיים שתיים במדרגות המנוקדות, והנה אנחנו נפלטים לחום המהביל של יפו ג', השמש התרחקה ממרום השמיים, אבל מרגישה כאילו נושקת מטר ממצחנו, ואני יודע לאן מובילה אותנו אמא, היא מקיימת את ההבטחה שלה לקנות לי את מתנת היומולדת שאני מחכה לה כבר שבועיים. וֹוֹקִי טוֹקִי.


כבר שנתיים שאני מפנטז על הווקי טוקי הזה, הרבה לפני שעוני הקָסְיוֹ עם המחשבון, הרבה הרבה לפני הטֶטְרִיס. ווקי טוקי היה חתיכת אירוע, וגם יקר, אמא הייתה צריכה לשבור קופת חיסכון כדי לממן את ההבטחה שלה.


כל ההליכה למצבה הווקי טוקי לא הרפה את מחשבותיי, יאיר לא היה שותף לחשיבה האובססיבית הזו אבל נאלץ לגרור רגליים נמרצות, בזמן שאני מכפכף בנחישות מכוונת מטרה, מוביל את אמא ואותו כראש חץ. ברמזור של רחוב הגבול לרחוב העצמאות כבר הרגשתי פרפרים צבעוניים מרעישים לי בחזה, כשפנינו לפסאז' הפנימי ממש מול חנות החיות של כהן ובניו, הבחנתי בחנות הצעצועים, יש מצב שעשיתי פיפי במכנס, לא זוכר, לא בטוח. בחלון התצוגה עיני צובטות את הווקי טוקי, הנה הוא, בצבע קרם, עם אנטנה טלסקופית כסופה שרק מבקשת שאשלוף אותה לעולם. והנה אמא נכנסת, והנה המוכר מתכופף, והנה הוא מגיש לה את הקופסה, והנה היא שולפת ארנק, והנה שלוש מאות שקל, והנה לב מתלהב ולא חולפות 15 שניות ואריזת הפלסטיק כבר בפח, ואמא מוציאה עוד שתי שטרות של גוֹלְדָה וקונה זוג בטריות מלבניות, 9 וולט, אלה של הלשון, והנה יאיר על הווקי, והנה אני על הטוקי, ואין מאושר ממני בעולם.


את כל החזרה הביתה צעדנו שאנחנו מדברים בווקי טוקי, זה לא שינה שהיינו במרחק מרפק אחד מהשני, והנה אנחנו מתפצלים, גג 200 מטר של קליטה יש לווקי טוקי הזה, אבל לא איכפת לי, יאיר על המדרכה בצידו האחד של הכביש, ואני צועד עם אמא בצידו הנגדי, והרעש והצפופים, והקליטה, והשלג הווֹקָלִי, אני מאוהב.

"רות עבור יאיר", "רות עבור רודי", "מה קורה יאיר? רות עבור", "אני בסדר, מה איתך רודי? רות עבור". הנה אתם מבחינים בילד הכי מבסוט בשכונה.

עשרים דקות שנמשכות נצח, אני צועד קבור למכשיר הקשר, והשמש לא מרפה, קופחת קופחת, תשתו מים אמא שולחת בקבוק פלסטיק שקוף ואני והווקי טוקי כבר היינו אחד, עדיין זוכר את הצפצוף המונוטוני של המוֹרְס, את ההתרגשות ששמעתי נהגי מוניות שעלו לרגע על התדר שלנו, הרגשתי כמו מקגייוור, עדיין זוכר את ההליכה הזו שלבשה שמחה בלב, כפכפי גומי וחיוך חוצה שפתיים.

והנה אנחנו מתקרבים לרחוב הבית, והנה אנחנו בבניין, והנה אנחנו עולים במדרגות, אחד עם הווקי השני עם הטוקי, והנה אנחנו נכנסים לבית, ואבא יושב בסלון.

"יאיר, לך לסלון" אני מצווה עליו "אני אדבר איתך מהחדר" .

והנה אני מתחבא בארון הבגדים הרחב, ואני לוחש לו "יאיר שומע? רות עבור".

"רודי שומע רות עבור" הוא חוזר אליי.

"איפה אתה? רות עבור".

שתיקה.

"יאיר יאיר שומע? רות עבור"

יאיר לא עונה,

"יאיר שומע רות עבור?" אני ממשיך.

אין מענה.

אני דוחף את דלת הארון ונפלט לחדר, אני חוצה דלת עץ וממשיך לסלון, והנה חושך בעיניים, מולי הווקי של יאיר מרוסק לחתיכות, שם על הרצפה בסלון, חלקים חלקים בצבע קרם, והנה אבא רוכן מעליהם, רוטן בקול רותח "אפשר להוציא מזה עין".

מהר מאוד המוח שלי מקודד את תמונת המציאות, זה האיש הגדול הזה שאני קורא לו אבא, זה הוא ששבר את הווקי טוקי.

אבל למה, למה, למה, המוח מחשב מסלולים מחדש.

והנה האיש ניגש אליי, בידו הגדולה אוסף את הווקי שלי, מקמט את האנטנה כמו הייתה קשית פלסטיק "אתה יכול להוציא מזה עין" הוא פולט צעקה בצבע גס, והנה הוא מטיח את הווקי על הרצפה, והנה רגל גדולה, והנה היא נוחתת, והנה קול ריסוק, ועכשיו חלקים חלקים, מפוזרים על הרצפה המצוירת בסלון.

"עין אתה יכול להוציא עם זה" הקול שלו ממשיך את הפיגוע של הרגליים, ואולי הוא צודק, לא יודע, האנטנה הארוכה הזו, יש מצב להוציא איתה עין.

ואני מביט במתנה של אמא, ואז מרים מבט ליאיר, והנה הוא שותק, והנה גם אני, המילים שהוצאנו כל הדרך, נקטעו בבת אחת, והנה השתיקה מפציעה, חברה חדשה לחיים, והנה אמא אוספת מטאטא, והנה ווקי טוקי נזרק לו לפח.


עשרים דקות התענגתי על החוויה המדהימה הזו של הווקי טוקי, עשרים דקות שממשיכים איתי כמעט שלושים שנה.

ואינני אומר מילה, אני מסתובב על צירי, שולח צעדים חרישיים לחדר, סוגר את הדלת, יושב על המיטה ומביט על חור בקיר שפעם נעצו בו מסמר, לא זזתי מהחור, סתמתי את הפה, ואת המחשבות, וגם את הלב סתמתי ברגשות רותחות מכעס.


אבא שבר את הווקי טוקי, ושבר את הקשר בינינו, מאותו יום, נפערה בין אבא לביני, תהום של שתיקה, ששום מתנה בעולם לא הצליחה לגשר בין היבשות.


והנה הימים עוברים והחיים ממשיכים, והשתיקה של הלב מתעכלת, מתמסמסת בזיכרונות של החיים, עם הזמן הלב שלבש שתיקה, לבש גם חיוך, ואירועים משמחים אחרים הצטרפו לרשמי התודעה, אבל הזיכרון ההוא של מאי 89 התבצר לו באחת התיקיות שם, במשחק מחבואים נצחי, כמו חיכה לי בחושה של סיני ואיתו עט נובע ודפדפת ספירלות זולה.


יצאתי לסיני לכתוב סטנדאפ ומצאתי את עצמי נובר באמאמא של החיים, עם הזמן אני מגלה את עבודת הכתיבה שבחרתי, על כל סיפור כזה, יוצאים לי פניני ביטקויין של קומדיה, כמו מנקה ענני מחשבה מטשטשי הכרה כדי לתת לקומדיה להתגלות בבהירות.


עם אבא מצאתי דרך לתקשר, לא בווקי טוקי, בפשטות, בימי שישי, במָלוּכִיָיה, בארוחות הצהריים, טיילנו גם יחד בפירמידות של מצריים, באלכסנדריה ובקהיר, אני מוצא גישה אליו בעיקר דרך הסטנדאפ, רוב הדמויות על הבמה הן אבא שלי בוורסיות שונות של החיים, מדהים כמה הוא נוכח בחיים שלי, כמה אני אוהב אותו וכמה הוא גם צלקת מסתורית.