”אמיתי לגמרי"

סיפור על תעלול מוח.


מהצוק התודעתי שבו אני נמצא, לרגע אחד אני יכול להביט על ציר הזמן של התקופה האחרונה בחיי, להביט בבהירות על המערכת האקולוגית של נפשי שקיבלה תפנית מהאסון שפקד אותי, מהצוק אני מביט על הגורל והשלכותיו, על אֶבל של חיים קודמים, על כאב ועל חושך, ועל אור.

הרבה אור.


במילים אני כותב אך מדבר בעיקר אל נפשי, ובעודי מביט באותיות הללו שנכתבות לנגד עיניי, ונקראות אל מול עיניכם, התקופה האחרונה מרגישה כמו חלום שהיה ואיננו, רק צלקות הגוף והמילים שהעליתי כאן יעידו שחלפה בי רוח סערה.


לא קל לארח אסון בביתך שלך, הוא לא האורח הכי נעים, מה גם שיש לו דרישות לאסון, ממני הוא דרש לעצור, לא להאט, לעצור, בדרכו העניק לי האסון פסק זמן, פרישה זמנית מהחיים, ולו רק שאהיה מסוגל מאוחר יותר להתחיל בחיים חדשים.


הפילוסופיה הסְטוֹאִית מקדמת בברכה אתגרים, היא רואה במכשולי הדרך כמעצבי אישיות שהופכים להיות בסופו של דבר הדרך עצמה, החיים מציבים בפנינו אתגרים, ועלינו כל אחד ועולמו שלו, למצוא דרך לאמץ אותם, לראות בהם כמורים לא אויבים, והנה האסון הזה שמתארח בביתי, אני מגלה, ככל שאקבל אותו בסבר פנים יפות ובחביבות כך הוא יקדים להסתלק.


לוקח זמן לעכל נוכחות של אסון, אבל הזמן בדרכו שלו הוא מרפא, הוא כמו פסיכולוג טוב, בתקופה שתבוא האסון ילמד אותי להתבונן, ילמד אותי על סבלנות, ואיטיות, ללמוד להיות לבד אבל לא לחוש נטוש, ואולי השיעור החשוב ביותר, שאהבה עצמית היא הגשם המרפא והשמש המזינה.


בעומק הימים הקשים שם בבית החולים, בהמולה של חוסר הוודאות והבהלה, מצאתי נחמה, תעלול מוח מיוחד, הדמיון. המוח גיליתי יכול לחוות את העולם בדרכו שלו, וזוהי בחירתנו האישית, בעוד שבעולם המציאות אני אולי מוגבל, בדמיון אני יכול לעוף, ולרוץ, ולעמוד, ולהופיע, בעולם הדמיון אני פַסָּל מתקופת הרנסנס.

בדמיון מצאתי מקלט, וככל שהמשיך הזמן כמהה נפשי להיות בו יותר, אבל המציאות כמו שמש בוקר מסנוורת טפחה על חיי המדכדכים וכל התעוררות למציאות העגומה הזו הייתה שקיעה איטית לחול טובעני.


אבל דווקא אז, בלב ליבו של החושך, דמעותיי הכשירו קרקע לצמיחתו של תעלול מוח שריפא אותי מתחלואי המחשבה והגוף, שהעניק לי אור ויופי, ואין סוף אפשרויות.

ההומור.

תעלול מוח מיוחד במינו, שאני כה אוהב, אוצר טבע, משאב יקר שלי, נמל מבטחים, שרקח את המציאות הקשה ושִכתב אותה לעיסה קומית.


מסתבר שגם אם אני הרוס ומובס, והעולם כפי שאני מכיר מגיע לקיצו, ישנה לחישה קיוּמית, קוֹמית, שגורמת לי לאסוף את עצמי, אל הגבול העדין בין דמיון למציאות, ולשנות את חוויתי, גורלי, את מהותי.

ההומור תיבלן את חיי, הקומדיה ריפאה אותי, בין זונדה לניתוח, בין מורפיום לקטאמין, הנחתי לתודעתי להינשא בזרם ההומור, כמו סירה בנהר של נטפליקס, ריצ‘רד פרָיור, דייב שאפל, לואי סי קיי, ג‘ים ג‘פריס ואחרים היו חבריי הטובים שליוו אותי ברגעים קשים, רופאיי היו קומיקאים.


הקומדיה בעיניי היא התעלול הכי מבריק של המוח האנושי, בעולם הקומדיה אני חסר גבולות, שד ההומור הוא אלכימאי עתיק שהופך מר למתוק, הכאב הופך להיות מועיל, באמצעותו אני מרכך צלקות רגשיות, ומבין את מה שהמשוררים הגדולים כתבו שדווקא בתקופת האפלות העין מתחילה לראות, איפה שהייתה שממה אופק חדש מפציע.

באופק הזה אעמוד, קבעתי לעצמי, קורא תיגר, על הפציעה, על השברים, על הנכות, ולא במלחמה, בהומור, איישם בחיי שלי את חכמתם של הסטוֹאִיקָנִים הגדולים, האתגרים יהיו דרכי.

שד ההומור אהב את זה.


מתוך מסך הדמעות עלה וצמח חיוך חדש, קומדיה מנקה, שטיהרה נפשי בצחוק ודֶמַע. בתעלולי מוח התייחסתי למצבים כאל הזדמנויות, כל שנקרה בדרכי הפך לזרע קומי, הזמן היה הקוֹמְפּוֹסְט, אני זה הגנן והפרחים הפכו בדיחות, ’אנחנו שותפים של הבריאה‘ כתבה כל כך יפה ג‘וליה קמרון ’לא קורבנות של נסיבות‘.


דווקא בתקופת הבצורת הזו, למדתי עד כמה קומדיה היא גמישה וניתנת להתאמה, עד כמה היא מקבלת שינויים בברכה, יוזמת שינויים ושורדת שינויים, עד כמה היא מתפתחת ומהפכנית והיא חייבת להיות כזו כדי לשרוד, כדי שאנחנו נשרוד, ולו בגלל התקופות החשוכות שפוקדות אותנו מידי פעם.


בעודי על כיסא גלגלים הבטחתי שאחזור לעמוד, על במה, לסטנדאפ, בתעלול מוח קימטתי את ציר הזמן וכתבתי את המילים שעכשיו אתם קוראים.

כשעברתי לתפקד עם הליכון בתחילת השנה, החלטתי שבאוגוסט, אעלה שוב על הבמה, קבעתי תאריך והתחייבתי, בגִ‘י פִּי אֶס של תודעתי נולד לו יעד, משמעותי ויקר, ועם התשוקה לעמוד ללא עזרים וללכת ברגליי שלי, התפתחה לה הקומדיה שלי.

מוחי כייל עצמו ויישר קו עם החזון שלי, ובכל כאב הבחנתי בצידו השני, בהומור, הקומדיה הציצה בכל מקום, בביטוח לאומי, בהמתנה לניתוח, באינפוזיה, בשיקום, בסיני, בבריכה הטיפולית, בכיסא הגלגלים, הכל קוֹמְפּוֹסְט בשדה הרחב של ההומור.


הקומדיה היא בת לוויה, הכוח שמאחוריי המוביל אותי בעוצמה ובענווה, מגדלור הנפש בכבודה.

זהו בעצם סיפור על קומדיה.

או שמא שיר הלל.


מילה רדפה מילה, וממשפט למשפט נולד לו מופע, שהפתיע גם אותי. וכולו צחוק.

אמיתי לגמרי.

וזה שם המופע ’אמיתי לגמרי‘ שיעלה כספיישל מצולם חד פעמי.


***

בעודי נח לרגע על הצוק ומביט למרחקים, אני יכול להבחין איך העתיד לובש צורה ולהבין, אולי לרגע, את מה שג‘וליה קמרון, מָרְקוּס אוֹרָלְיוּס והפילוסופיה הסטואית דיברו, ששינוי והתחדשות אפשריים כשמתמודדים עם אתגרי העולם.


וזאת תמונה של תעלולי מוח