"אבטיח מרובע"

בספרה ’דוקטרינת ההלם‘ חושפת נעמי קליין את המושכים בחוטים שעמדו מאחורי האסונות ששינו את פני העולם, ב 640 עמודים כתובים לתפארת היא פורסת קלף אחר קלף איך משתמשים בעלי כוח באובדן העשתונות של הציבור בעקבות האסונות שפוקדים אותו ואיך בזכות הבהלה וההלם שהציבור שרוי בו, הם משיגים שליטה על האזרחים, וגם על כסף, הרבה מאוד כסף.


אחת הדוגמאות הייתה אסון הצונאמי שהכה בחופים של מזרח אסיה וגרם לבהלה משתקת, משפחות איבדו את יקירהם, בתים נעקרו, אסון בלתי נתפס, ואז דפי הספר מגלים איך בתוך ההלם הנורא מגיעה אמריקה ומעניקה סיוע הומניטירי, ואיך לסיוע הנדיב הזה הצטרף גם תג מחיר שתושבי האזור בשעת אסונם הסכימו לשלם. תמורת הסיוע קיבלה אמריקה את החופים את המלונות, ההוסטלים ואת האטרקציות התיירותיות, ילידי המקום, לא רק איבדו את יקירהם, הם נושלו מנכסיהם, והפכו ברגע להיות עבדים בשכר במלון, מפעל חייהם שערב קודם היה בבעלותם וכעת בידיים אמריקאיות פרטיות.

וזאת הדוקטרינה, שום דבר כאן אינו ’לא חוקי', הכל מבחירה, דמוקרטיה לתפארת, אסון נהדר, וכסף מזומן.


השיטה הזו עובדת בכל העולם בכל רגע, היא עובדת עם טרור, רעידת אדמה, הוריקן, טורנדו וצונאמי, כל משבר שמציף בהלה והלם מבורך בעיניה, גם אם זה וירוס בלתי נראה עם קוצים.

וזוהי שיטה, נולדה בבית ספר לכלכלה בשיקגו תחת שרביטו של מילטון פרידמן, חתן פרס נובל אגב, רוב בעלי הכוח מטפחים בקפדנות את השקפת העולם הזו, ויש גם אחד משלנו בנימין נתניהו שחונך על ברכי השיטה הזו, מילטון עצמו אמר עליו שהוא הבטחה גדולה בתחום, אבל לא בחרתי לכתוב על ראש ממשלה ועל שאר חבריו הסדיסטים מבית הספר, אנשים אני מקפיד לזכור מתחלפים, זאת הדוקטרינה ששולטת במרחב, דוקטרינה שהכרחי להביט בה בעיניים מפוכחות.


והנה הקורונה מגיעה, וכל נפש תבונית יכולה להבחין בבת הלוויה שלה, הבהלה, הדוקטרינה עם הכנפיים הגדולות שלה, מכסה כל פינה, בכל ערוץ, היא שם, זורעת הלם ובהלה, הקורונה מזמן כבר לא עניין גופני, היא בעיקר וירוס מנטלי, ההגבלות, ההנחיות, המסכות, כן סגר אין סגר, נעולים מול החדשות שמציפות אותנו ללא הרף, כל רגע, כל שעה עגולה, מהנדסות לנו את התודעה את השקט הפנימי, את בהירות המחשבה.

ובזמן הזה, בעוד מהופנטים אל מול ההוויה, מאחורי הקלעים ברגעים אלו של ממש הדוקטרינה נוגסת באדמה, בגז, במים, במרחב הציבורי ובזכויות האזרח שלנו, אבל זה כלום לעומת הדבר הגדול שהיא באמת רוצה, שלשמה היא נוסדה.

את תודעתנו.

ועבור חסידי השיטה, זאת פסגה ששווה להילחם עבורה.

***

ביפן מגדלים אבטיחים מרובעים, מסתבר שזה אותו אבטיח כמו שאנחנו מכירים רק מרובעים, זה נוח מסתבר, מתאחסן בקלות ואפשר לשנע אותם במהירות וקלילות, כדי לגדל אבטיח כזה נדרש מאמץ כביר, צריך למסגר אבטיח אבטיח כל אחד בנפרד, נדרש זמן ועבודה וגם לא מעט סבלנות, מה שנאמר 'זמן הבשלה‘, ואז האבטיח גדל, ומתעצב לפי המסגרות שנקבעו מראש, יום ועוד יום ובסוף גדל לו אבטיח מרובע, כך גם תודעתנו, ממש כמו אבטיח, באופן טבעי היא עגולה ומתפרסת לכל הכיוונים, אבל התעמולה, העיתונים, המדיה, האלגוריתם, מצמצמים את שדה ראייתנו.


בארבעת החודשים האחרונים לא ראיתי עבודת מסגור מעולה שכזו, עיצוב תודעה של הביוקר, כמו מלאכת הפיטום של אווז, רק כדי להשמין לו את הכבד, ככה משמינים אותנו מחדשות ממספרים, מאינפורמציה, בשנה הקרובה אי אפשר להתעלם, ימשיך האסון וחניכיו לעצב את תודעתנו ולהדק עוד קצת את שדה הראיה, למסגר את נפשנו, עם מילים וחוקים והגבלות ובהלה וסגר, ועוד סגר ועוד סגר כמו עצים למדורה, גל שני יבוא ושלישי, ועוד סגר, והשגרה שהכרנו תהפוך לחלום נגוז, ולדוקטרינה המדוברת מדובר במעדן שמיימי.


ובלי לשים לב היא תביא עימה גם פתרון שאנחנו בעצמנו נדרוש בו, שקצת ממנו ודי, נחזור לשגרה שכה אהבנו, לא נצטרך הרבה, נחתום פה ושם, נמכור איזה ערך קטן, זכות אזרחית לא רלוונטית, נמסור מהאדמה וקצת מהגוף שלנו, אולי זריקה קטנה, ועוד קצת הטבות, שטומנות בחובן הפסד, ונחזור לאותו עולם בדיוק, אבל אנחנו כבר נכים מבפנים.


בואו נפסיק להיות אבטיחים מרובעים, לא נקשיב לאסון, לא ניתן לו לנהל את חיינו. נקשיב לנשימה לעומת זאת, נראה עלה נושר, ענן בשמיים, כלב נובח, אלה כיסים קטנים של חירות, האסון הוא בתודעתנו, לא בדרכי הנשימה, הוא פרי יצירה של טפילים שניזונים מכך שאנחנו חסרי מודעות.

ממה הם ניזונים? נדמה שהם זוללים לנו את תשומת הלב ואת הדעת, כנראה שיש לה ערך גדול אם שווה לשדוד אותה ככה.


אז כמו בשחמט נעשה הצרחה ונשמור עליה, על חופש הבחירה שלנו, דבר ראשון להביט בפשטות על מה שקיים, וזה, שאין פה אסון כלל, יש פה דוקטרינה אחת, מוזרקת אלינו באמצעות התקשורת והיא הוירוס האמיתי, שמחסל את זכויותינו ומשאבינו הפנימיים והציבוריים, והיא תמיד מנצחת, ולנו הזדמנות לנצח אותה, אם לא נעניק לה את המזון שהיא כה זקוקה לו, ההקשבה שלנו,

ואז מטבענו,

נפסיק להיות אבטיחים מרובעים