יוני. קיץ. שגרה.
השמש לוהטת, צורבת את האספלט. אני על האופנוע, חותך את האוויר הכבד. הכביש ריק, כאילו כל העולם נעלם. יש רק אני והרוח. חופש מוחלט.
ואז – כחול. רכב כחול מופיע מולי, כמו סימן משמיים. שנייה אחת. זה כל מה שלקח לעולם להתהפך עליי.
חושך.
פתאום – אור בוהק. אני נע בין עולמות. נשלחתי לאינסוף ובחזרה בשבריר של שנייה. ראיתי עתיד שלא יהיה, עבר שכבר חלף, הווה שמתפורר לרסיסים. המוות הביט בי בעיניים ריקות, וחייך.
ובאותו רגע, כשהייתי תלוי בין שמיים וארץ, בין חיים ומוות, ראיתי הכל. כל רגע, כל צחוק, כל דמעה. את הילד ביפו, את הנער המתבגר, את הקומיקאי הצעיר, את האסיר המבוהל. כולם אני. וכולם חלפו מול עיניי כמו סרט צבעוני ומסחרר במהירות מואצת.
הנה אני, ילד קטן בסמטאות יפו ג'. ריח של ים, צעקות מבוגרים. אחי על הגג של הנגרייה. ואז – נפילה. צרחות. בלבול. אני רץ יחף, מבולבל וחרד, ופחד שחונק את הגרון.
קפיצה בזמן. אני בן שלוש-עשרה. במה קטנה, אור בוהק בעיניים. מספר בדיחה. הלב שלי מאיים לפרוץ מהחזה. ואז – צחוק. גל של הקלה שוטף אותי.
והנה אני בן עשרים ושמונה. דלת ברזל נטרקת מאחוריי. תא מעצר. קירות אפורים לוחצים. איך לעזאזל הגעתי הנה?
ירוק. ירוק בכל מקום. יער האמזונס. אני אבוד, מבולבל, מבוהל. ומולי – שאמאן. עיניים שחודרות לנשמה. הוא יודע. הוא רואה הכל.
ועכשיו – אספלט חם. טעם של דם בפה. כאב שחודר לכל תא בגוף. סירנות מייללות ברקע כמו מקהלה עצובה.
חושך.
טעם של ילדוּת
בלוק מבטון אפרורי עומד על תילו, טלאים־טלאים. זו השכונה שלי, מוזנחת ועדיין מלאת חיים.
בפינת הרחוב עומדת המכולת של הנוצרי, ככה קראו לה בשכונה. מוניר הוא הנוצרי והוא מנהל את המכולת. מכולת קטנה, דחוסה, אבל מכילה את העולם כולו – לפחות בעיניי, עיני ילד בן שבע. מוניר תמיד שם, מחייך מאחורי הדלפק בפזילה המיוחדת שלו, עין אחת מביטה בך והשנייה סורקת את המדפים. כאילו הטבע נתן לו מתנה מיוחדת לבעלי מכולת, אבן שואבת לכל המפלחים וגנבי השכונה.
”מה שלומך, רודי?” הוא שואל כשאני נכנס. ”חלווה?” והוא מושיט לי גוש חלווה עסיסי בטעם וניל, וכל עין שלו מחייכת לכיוון אחר.
ריחות מתערבבים באוויר – ניחוח מתקתק של חלווה טרייה, ריח מלוח של ים, ארומה עשירה של תבשילים מהבתים הסמוכים. אמהות מבשלות ארוחת ערב, וריח המרק והקציצות מתגנב מבעד לחלונות הפתוחים.
אני יוצא מהמכולת, טעם החלווה עדיין על שפתיי, ורץ לקרוא לאחי יאיר.
”בוא,” אני לוחש לו, ”בוא נחפש כוכבי נינג'ה על הגג של הנגרייה.”
הנגרייה – מבנה אפור וגבוה שמזדקר כמו מגדל עקום בין סמטאות יפו, כחמש־מאות מטר מהבית שלנו. גגות האסבסט שלה נוצצים באור השמש כמו קשקשים של דרקון. בשביל להגיע לשם אנחנו הופכים ללוליינים קטנים – מטפסים על צינורות חלודים ועל מרזבים רעועים, קופים פרועים שנתלים בין שמיים לארץ. הגג הוא אי של חופש מעל העיר האפורה, זרוע באוצרות של ילדים – ברגים ישנים שהפכו במשחקינו למטבעות זהב, מקלות שהתחפשו לחרבות קסומות, שברי מתכת נוצצים שנראו בדמיוננו הפרוע כמו כוכבי נינג'ה אמיתיים.
אנחנו מתחילים לטפס, נאחזים בצינור החלוד, אצבעות קטנות נתפסות בכל בליטה וסדק, הלב פועם בהתרגשות. הגג נפרש לפנינו כממלכה פרטית, מגרש משחקים אינסופי של יאיר ושלי, שבו הכל אפשרי.
”תראה!” יאיר קורא בהתרגשות, מצביע על משהו שנוצץ בפינה. ”זה בטח כוכב נינג'ה!”
אנחנו רצים לשם, מתנשמים בהתרגשות. מתקרבים, מתכופפים, ו…
”סתם פקק של בקבוק,” אני אומר, מאוכזב.
אבל יאיר לא מוותר. ”מה פתאום סתם פקק,” הוא אומר בקול רציני. ”זה מכשיר ריגול סודי של הנינג'ות. הם השאירו אותו כאן בכוונה!”
ומיד מתרחש הקסם, והפקק הופך למכשיר מתוחכם: אנחנו מתחילים לתכנן משימות סודיות, להמציא קודים וסיסמאות.
בלי ששמנו לב השמש מתחילה לשקוע, צובעת את השמיים בכתום ואדום. פתאום יאיר מביט בשעון ונזכר – אמא אמרה לנו לא לאחר.
”רודי, צריך ללכת,” הוא אומר, קצת בצער. ”אמא הכינה קציצות.”
”עוד חמש דקות,” אני מתחנן, והוא מהנהן בהסכמה. אחרי הכל, כאן על הגג, בין כוכבי הנינג'ה ומכשירי הריגול בכאילו, אנחנו מלכים. הקציצות של אמא, כמה שהן טעימות, יכולות לחכות לנו קצת.
”בוא נטפס עוד קצת גבוה,” אני אומר ומצביע על קצה הגג המשתפל. האצבע שלי רועדת באוויר.
יאיר מהסס. ”אולי לא כדאי,” הוא אומר בקול דק כמו חוט תפירה. עיניו מתרוצצות בין השמיים לאספלט, כאילו ניסו לאמוד את המרחק בין החיים למוות.
משהו בבטן שלי מתהפך. קול קטן לוחש: ”רודי תעצור, אין לאן לטפס!”
אבל קול אחר, רועש יותר, ממשיך לדחוק בי. שד קטן, שהשתלט לי על הלשון.
”בוא נטפס עוד למעלה,” אני דוחק בו, ”נראה מה יש שם.”
צעד אחר צעד, יאיר מטפס על הגג. הנעליים שלו מחליקות על הרעפים הרופפים. כל צעד מרעיד את הגג, כל חריקה מרעידה לי את הלב.
ואז –
קראאק!
צליל של משהו שנשבר.
צעקה קטועה באמצע.
ושקט.
שקט נורא.
העולם מתכווץ לנקודה אחת. למטה, במרחק שישה מטר, על הקרקע, יאיר שוכב כמו בובה שבורה. פניו – מסכה אדומה של דם. גופו – פאזל מעוות של איברים. והשקט, השקט הזה שצורח באוזניים.
אני קופא. הזמן קופא. רק המחשבה רצה כמו סוס משוגע: זה באשמתי, זה באשמתי, באשמתי.
הממלכה שלנו על הגג הפכה בן רגע לזירת אסון. כוכבי הנינג'ה הדמיוניים נעלמו, ובמקומם נשאר רק פחד. פחד ואשמה שיכרסמו בי עוד שנים ארוכות.
אז הרגליים שלי מתחילות לרוץ. לא אני רץ – הן רצות, כאילו יש להן מוח משלהן, כאילו הן יודעות שאם אעצור לרגע, אתפורר לפירורים.
טיפות גשם מתחילות ליפול. הגשם הראשון של העונה. בכל מצב אחר הייתי שמח. עכשיו הטיפות רק מערבבות לי את הדמעות על הפנים.
אני רץ ורץ. הלב שלי דופק כמו תוף מטורף. הפחד תוקף אותי, מסחרר אותי, מכניס אותי לאמוק של תנועה בלתי־נשלטת.
ואז אני רואה את אבא. הוא רץ מהכיוון השני, כאילו הלב שלו כבר ידע, פניו חיוורות, עיניו פעורות באימה.
”זה יאיר!” אני צועק, ושומע את הפחד בקולו כשהוא צועק בחזרה –
”רודי! מה קרה?!”
אני לא יכול לענות. המילים נתקעות לי בגרון. אני מצליח רק להצביע לכיוון שבו יאיר מוטל, ללא תנועה.
אבא רץ, ואני אחריו. הגשם מתגבר ושוטף אותנו, כאילו מנסה לשטוף את מה שקרה. אבל שום דבר לא יכול למחוק את הרגע הזה.
הרגליים שלי רצות, אבא אחריי. הגשם הראשון של העונה מתגבר, טיפות קרות על עורי הלוהט מפחד.
מאחורינו אני שומע קולות. צעדים. מבטים דרך החלונות הופכים לפנים מודאגות בפתחי דלתות. השכונה מתעוררת לחיים בדרך הכי גרועה שאני מכיר.
אנחנו מגיעים לנגרייה, עומדים מול הדלת – דלת ברזל עבה, כבדה – והיא סגורה. נעולה.
”יאיר!” אני צורח, ואין תשובה. רק הד קולי חוזר אליי, לועג.
אבא מנסה לפתוח את הדלת. דוחף, מושך. שום דבר. ”לעזאזל!” הוא צועק, מכה באגרופו על הברזל.
ההמולה מאחורינו גוברת. קולות מתקרבים, שאלות נזרקות לאוויר. ”מה קרה?” ”איפה הילד?” ”צריך עזרה?”
”צריך ברזלים,” אני ממלמל בקול רועד, ”בשביל לפתוח את הדלת.”
אבא של שי השכן מגיע עם מוט ברזל ארוך. הוא ואבא שלי דוחפים אותו בין הדלת למשקוף, מנסים למנף. אני שומע את נשימותיהם הכבדות, רואה את הזיעה מתערבבת על מצחם עם טיפות הגשם.
מסביב מתאספים עוד ועוד אנשים. מושיטים יד, מציעים עזרה. קולות ורגשות מתערבבים – דאגה, פחד, סקרנות. ואז – קררראאק!
הדלת נפתחת בחריקה צורמת.
אבא ואני נכנסים בריצה, אחרינו נדחקים עוד כמה שכנים.
”יאיר!” אבא צועק. ”יאיר, איפה אתה?!”
ואז אנחנו רואים אותו. מוטל על הרצפה, מכווץ, טבול בתוך שלולית גדולה של דם.
אבא רץ אליו, מרים אותו בזרועותיו. ואז קורה הדבר האחרון שציפיתי לו.
אבא מרביץ ליאיר. סטירה חזקה על הפנים, ואז עוד סטירה. הוא חובט בו באלימות.
”מה לעזאזל חשבת לעצמך, מטומטם?!” הוא צועק, קולו רועד מפחד ומכעס. הוא שוב מרים יד, עיניו בוערות. אבל הפעם היד שלו לא מגיעה ליאיר.
”די, מספיק!” רועם קול עמוק מאחורינו. ידיים חזקות תופסות את אבא, מושכות אותו אחורה. זה רפי, השכן שלנו. ”הוא פצוע, אתה לא רואה?”
עוד ידיים מצטרפות, אוחזות באבא. הוא נאבק בהם, עדיין רוצה להגיע לאחי האומלל. ”תעזבו אותי!” הוא צורח, ”אתם לא מבינים!”
אבל הם לא עוזבים. הם מחזיקים אותו חזק, מרחיקים אותו מיאיר שעדיין שוכב על הרצפה, מבולבל ומפוחד. אני קופא במקום, המום. הבושה, הפחד, האבסורד של הרגע – הכל מתערבב לי בבטן.
יאיר פוקח עיניים, דמעות זולגות על פניו, מתערבבות עם הדם. הוא מביט סביבו בבלבול, עיניו נעות ממני אל אבא הנאבק עם השכנים ובחזרה.
ואני? אני עומד שם בתוך ההמולה, רועד, רטוב, אשם. רוצה לצעוק שזה בגללי, שאני דחפתי אותו לטפס. אבל המילים לא יוצאות לי. אני זוכר איך טעם החלווה שעוד נשאר לי בפה נהיה בן רגע מר. כאילו המתיקות של הילדות התפוגגה בבת אחת. נמסה בגשם.
הגענו הביתה. איך? לא זוכר. הראש שלי מסוחרר, התמונות מהנפילה של יאיר עדיין רצות מול העיניים.
”אנחנו לא נוסעים עכשיו לבית־חולים,” אבא מכריז פתאום. קולו נשמע מרוחק, כאילו הגיע מעולם אחר. ”אנחנו אולי מיפו, אבל לבית־החולים אנחנו נגיע נקיים.” קולו רועד, בפניו נאבקות בושה וגאווה. כמו שני רחובות צמודים ביפו, אחד מוזנח והשני מנסה להתרומם.
אני עומד בפתח האמבטיה, מביט באבא מקלח את יאיר כמו בטקס. הוא מקרצף אותו עם הליפה בעדינות מפתיעה, כאילו מנסה למחוק יחד עם הלכלוך גם את מה שקרה. הזרם מטפטף על פניו החבולות של יאיר, והמים נצבעים באדום על רצפת האמבטיה.
כשמגיע תורי, המקלחת החמה שורפת לי את העור, אבל האשמה שורפת יותר. היא נדבקת אליי כמו זפת חמה, שום מים בעולם לא יכולים לשטוף אותה.
אבא דוחס את כולנו לסובארו הלבנה שלו, מודל 81', קופסת סרדינים על גלגלים. ”לא צריך להטריד אף אחד,” הוא רוטן ומתניע את המנוע המשתעל. כן, ככה זה אצלנו במשפחה – לא מטריחים את הרשויות, לא מזמינים את מד”א, לא עושים עניין, גם אם יש ילד פצוע בבגאז'.
בית החולים וולפסון. הפרצוף המרוסק של יאיר הוא כרטיס כניסה VIP שאף אחד לא רוצה. אנשים זזים הצידה, מבטים של רחמים ופחד עוקבים אחרינו. המעלית עולה, ואיתה הבחילה בבטן שלי.
ואז – חדר הניתוחים. דלת עץ דקה מפרידה ביני לבין יאיר, אבל היא יכולה להיות גם חומה בגובה קילומטר. הצרחות שלו חודרות דרך העץ, דרך העור שלי, ישר ללב. אני שוכב על הרצפה הקרה, מנסה להציץ דרך חריצי האוורור בתחתית הדלת. רגליים רצות, המיטה רועדת, ויאיר בוכה כמו עגל ששוחטים אותו.
ואז – שקט. שקט מחריד, שגרוע מהצרחות פי אלף.
אני מתרומם מהרצפה, גוף כבד על רגליים רועדות. הספסל קר וקשה. ראשי צונח על הכתף של אמא, ואני שוקע בשינה טרופה.
כשאני מתעורר – אחרי יום? יומיים? – יאיר לצידי במיטה. פניו חבושות, ברכיו פצועות. ואני מרגיש כאילו חלק ממני נשאר שם, על הגג של הנגרייה.
הלילה הראשון בבית אחרי בית החולים הוא הכי גרוע. בחושך, ליד אחי הישן, הסצנה מתנגנת לי בראש פעם אחרי פעם, כמו סרט אימה שאי אפשר לעצור. יאיר מטפס. יאיר נופל. אבא מרביץ. ואני? אני רק עומד שם, חסר אונים, מרגיש כאילו תהום נפערת מתחתיי ובולעת אותי לתוכה.
כשכולם ישנים, האשמה לוחשת. אם רק לא הייתי דוחף את יאיר לטפס. אם רק הייתי אומר לו לא. אם רק היינו הולכים לאכול את הקציצות הטעימות של אמא.
אבל אין ”אם”. יש רק מציאות, כואבת ומבלבלת. ואני צריך ללמוד לחיות איתה. איכשהו.
שוכב במיטה, העיניים פקוחות וצורבות. משהו בתוכי מתפורר ונבנה מחדש בו־זמנית.
הבושה והאשמה מציפות אותי כמו גלים, מאיימות להטביע. כל נשימה היא מאבק, כל מחשבה – סכין. ובתוך הסערה הזאת, דמותו של אבא שלנו מרחפת כמו רוח רפאים. הוא כבר לא אבא בעיניי, לא עוד הגיבור הבלתי־מנוצח – אלא איש זר, שבור ומפוחד.
בלילה ההוא נפרדתי מהילד שהייתי. לא בבום, לא בקול גדול, אלא באלף לחישות קטנות. בכל פעימת לב, בכל נשימה בחושך הרגשתי איך אני משתנה, מתעצב מחדש. כאילו כל תא בגוף שלי לומד סוד חדש ומר על החיים – שלפעמים אבא יכול להיות מפלצת, ושתמימות ביפו היא מותרות שאסור לי להרשות לעצמי.
הטעם המר הזה נצרב לי בפה, חריף ובוער כמו האשמה שבערה בי. ידעתי שאין בעולם שום מתיקות שתוכל למחוק אותו. אפילו לא חלווה־וניל אוריגינל של מוניר.
כשנה לאחר מכן, כשהשברים בגופו של יאיר כבר התאחו (מדהים איך בגיל צעיר העצמות מתחברות מחדש בזריזות, כאילו לא קרה כלום), גיליתי את הדבר שישנה את חיי – ווקי־טוקי. בעיניי זה היה הדבר המופלא ביותר בעולם. לא אופניים, לא כדורגל, לא ממתקים – שום דבר לא ריגש אותי כמו המכשיר הקטן הזה.
בתקופה שבה כולם דיברו רק בטלפונים שחורים כבדים של בזק, שמחוברים לקיר בחוט ארוך, לתקשר עם מישהו מרוחק דרך מכשיר קומפקטי בלי חוטים היה כמו מדע בדיוני. ראיתי כאלה בסרטים ולפעמים אצל שוטרים ברחוב, וזה תמיד נראה לי כמו מפתח לעולם סודי של מבוגרים, ובעיקר של מרגלים ובלשים. אבל ווקי־טוקי עלה אז כמעט כמו משכורת שלמה של אבא, משהו שמתאים לילדים של עשירים, לא לילד משכונה ביפו.
יום אחד אמא שלי תפסה אותי עומד מהופנט מול חלון הראווה של חנות צעצועים בפסאז' של בת ים, בוהה בווקי־טוקי שבחלון. הייתי כל כך שקוע בצעצוע, שלא שמתי לב שאמא שלי מביטה בי. אמא שלי תמיד ידעה לקרוא אותי בלי מילים; היא ראתה את הכמיהה בעיניים שלי ובשקט, בלי שאדע, הכינה לי הפתעה. בוקר אחד, בחופשת הקיץ, ניגשה אליי בחיוך מסתורי ואמרה משפט שהפך לי את הלב:
”רודי, יש לי הפתעה בשבילך. היום הולכים לקנות ווקי־טוקי.”
עמדתי קפוא, פוער עיניים ופה באי־אמון.
”באמת, אמא?” קולי רעד.
היא חייכה והנהנה. חיבקתי אותה חזק, כמעט בוכה. ידעתי איך היא חוסכת אגורה לאגורה כדי לאפשר לעצמה לפנק אותנו מדי פעם. באותו רגע הייתי הילד הכי מאושר ביפו.
עוד לא ידעתי כמה קצרה תהיה השמחה הזאת.
יאיר ואני התלבשנו יפה, חולצות מגוהצות ושיער רטוב ממקלחת. צעדנו – לא, ריחפנו – מיפו לבת ים, לפסאז' שליד המצבה. אני קופצני כמו כדור גומי, יאיר רץ בזיגזגים כמו חתול עצבני, ואמא מנסה לשמור על שפיות כששני בניה משתוללים ברחוב כאילו שתו שלושה ליטר קולה.
בחלון הראווה של חנות הצעצועים הגדולה, במקום הכי מכובד, ניצב הווקי־טוקי כמו מלך – שני מכשירים בצבע קרם עם אנטנות כסופות, ארוכות. כמה פעמים עמדתי שם, כמעט מלקק את הזגוגית, חולם ללחוץ על הכפתור האדום. והנה, החלום עומד להתממש.
נכנסנו לחנות, ורגליי הובילו אותי ישירות אל הקופסה שעל המדף המוגבה. המוכר שעמד שם הביט בנו בחיוך דק.
הקופסה היתה נעולה בסוג של מנעול אבטחה – הפריט היקר ביותר בחנות, ללא ספק. אמא שלפה את ארנקה ועיני המוכר נדלקו. היא התחילה להוציא שטרות, בזה אחר זה, מקמטת ומיישרת אותם בעדינות. שטרות שחסכה מתקציב הבית, מהאוכל אולי, מהבגדים שלא קנתה לעצמה. ראיתי את המאמץ בשפתיה הקפוצות.
המוכר ספר את הכסף והנהן. הוא ניגש אל המדף, פתח את המנעול והוציא את הקופסה. ”מזל טוב, ילד,” אמר, מגיש לי חלום ארוז בקרטון.
תוך שתי שניות פירקתי את האריזה. קרעתי את הנייר ואת הפלסטיק, והאנטנה הכסופה הזדקרה גאה. אחזתי במכשיר בחרדת קודש.
”יאיר, קח אחד,” אמרתי. ראיתי איך הידיים שלו רועדות כשלקח את המכשיר השני.
הרמתי את האנטנה, לחצתי על הכפתור האדום – וכלום. שום דבר לא קרה.
”אין קול,” אמרתי למוכר בחרדה. ”זה שבור?”
המוכר נענע בראשו. ”צריך בטריות, ילד. שתי בטריות של תשע וולט.”
ליבי שקע. הבטריות לא היו כלולות במחיר.
ראיתי את הבעיה משתקפת בפניה של אמא. היא פתחה שוב את הארנק הדק, אבל כבר לא נותר בו כמעט כלום. היא ניערה אותו, חיפשה מטבעות, חיטטה בכל כיס, אצבעותיה רטטו כשגיששה בין הדפנות הריקות. וכשהמבטים שלנו נפגשו, ראיתי בעיניה תערובת של בושה ואהבה – אמא שרוצה לתת לילד שלה את כל העולם, אבל העולם לא נותן לה מספיק.
”אולי בפעם אחרת,” מלמלה, הבושה צובעת לה את הלחיים.
המוכר הביט בה, בי, ביאיר, בפנינו הנפולות, ומשהו התרכך בעיניו.
”זה בסדר,” אמר, מחייך. ”הבטריות עלי.” והושיט לנו שתי בטריות מלבניות.
הכנסנו את הבטריות, והמכשירים התעוררו לחיים. נורית אדומה נדלקה. רחש סטטי מילא את האוויר. התרחקנו זה מזה כמה מטרים.
”יאיר, עבור,” לחשתי לתוך המכשיר, ליבי פועם בחוזקה.
”רות, רודי, אני שומע!” קולו של יאיר בקע מהרמקול כמו קסם, צלול וברור.
הרגשתי התרוממות רוח שלא הכרתי מעולם. כאילו הצלחתי להכניע את חוקי הפיזיקה, לכופף את המציאות. יכולתי לדבר עם יאיר – בלי חוטים, בלי כבלים! הייתי סוכן חשאי, בלש, קוסם.
חזרנו הביתה, אבל לא בקו ישר. אני בצד אחד של הרחוב, יאיר בצד השני, מסתתרים מאחורי מכוניות ועצים, מדברים בקודים שהמצאנו. ”הנשר הכחול לנמר הלבן, עבור.” ”הנמר הלבן שומע, עבור.”
הליכה של עשר דקות הפכה לחצי שעה של הרפתקה מהסרטים. היינו גיבורי סיפור משלנו. אמא צעדה מאחורינו, על פניה חיוך עייף אך מרוצה.
כשהגענו לבניין, ביקשתי מיאיר שיעלה עם אמא ואני אישאר למטה, על הדשא, להתנסות בטווח האמיתי של המכשיר.
”רות עבור, אני עולה במדרגות,” קולו של יאיר התפצפץ מהמכשיר.
”רות שומע, עבור,” עניתי, נרגש.
”עכשיו אני עובר את הדלת… אמא פותחת… הנשר הכחול נכנס…”
הייתי המום: המכשיר עבד אפילו בין קומות! עשרים מטר מלמטה למעלה, דרך קירות ורצפות! יאיר המשיך לדווח: ”אני בסלון עכשיו… הולך למטבח… עכשיו לחדר…”
ואז – שקט.
”יאיר, עבור,” קראתי. ”נשר כחול מנמר לבן, האם שומע? עבור.”
כלום.
”יאיר, רות עבור!”
דממה מוחלטת.
אולי נגמרה הבטרייה? בדקתי – הנורית האדומה עדיין דלקה, בוהקת מול אצבעי המיוזעת. לחצתי שוב על הכפתור, חזק יותר הפעם, כאילו עוצמת הלחיצה תגביר את השידור.
”יאיר, שומע? רות עבור!”
רק רעש סטטי, נושף. אולי הוא התרחק מדי? כמה מטרים אמרו שזה קולט? עשרים? חמישים? אני מוכרח להתקרב.
התחלתי לטפס במדרגות. מדרגה ראשונה, שנייה, לוחש כל הזמן לתוך המכשיר: ”נשר כחול, אתה שם? רות עבור.”
קומה ראשונה, אני כבר בחצי הדרך. המכשיר עדיין שותק. אני מאיץ צעדים, עולה מדרגה, שתיים, שלוש בבת אחת. היה משהו בשקט הפתאומי הזה שהכרתי היטב מהחיים ביפו – השקט שלפני הסערה, זה שמבשר רעה. הלב שלי דפק כמו תוף, כי למדתי מזמן שאצלנו בשכונה דברים טובים לא מחזיקים מעמד. אושר ביפו הוא דבר שביר, זכוכית דקה שהמציאות מנפצת באגרוף קשוח.
”יאיר, רות עבור, תענה, עבור!”
אני מגיע לפרוזדור של הקומה השנייה, עומד מול דלת הפלדה הכבדה של הבית. הידית הקרה נלחצת תחת כף ידי המזיעה.
”יאיר, אני כאן, מחוץ לדלת, שומע?”
אני פותח את הדלת. הצירים החלודים משמיעים חריקה ארוכה, צורמנית, צעקה מתכתית שמזהירה אותי – אל תיכנס, אל תראה!
אבל זהו, מאוחר מדי. הדלת נפתחת לרווחה, והמחזה שנגלה לעיניי מקפיא את הדם.
על הרצפה, בפינת הסלון, מפוזרים רסיסים ושאריות מהווקי־טוקי של יאיר. שברי פלסטיק, חוטים חשופים. האנטנה הכסופה זרוקה במרחק מטר מגוף המכשיר המרוסק, מעוקמת כמו גפרור שרוף. סוללת התשע־וולט, אוצר יקר, מונחת חשופה וסדוקה, נוזל כהה מטפטף ממנה אל השטיח.
יאיר עומד בפינה, מכווץ, כתפיו רועדות. לחייו שטופות הדמע נוצצות תחת אור המנורה. הוא לא מביט בי, עיניו נעוצות ברצפה, כאילו רוצות להיעלם לתוכה.
ואבא… אבא עומד מעליו, גבוה ומאיים. פניו אדומות מזעם, ורידים בולטים במצחו, אגרופיו קמוצים כמו להבים סגורים של אולר. ”יכולת להוציא ככה עין!” הוא צורח. ”איזה מין צעצוע מטומטם זה? יכולת לעקור עין!!”
בעיני אבא, האנטנה הארוכה נראתה מסוכנת. הוא פחד שיאיר יפצע אותו, את עצמו או אותי – ובפרץ זעם, שמעולם לא ידע לרסן, שבר מיד את האנטנה, ואז השליך את המכשיר כולו על הרצפה וריסק אותו לגמרי.
”למה את קונה להם את השטויות האלה?” צעק על אמא. ”לא חבל על הכסף?”
ושם, על הרצפה הקרה, התנפץ החלום שלי לרסיסים.
ארבעים דקות. זה כל מה שהספקתי – ארבעים דקות של קסם, של תקשורת על־אנושית אלחוטית. ארבעים דקות, שעד לאותו רגע היו הכי יפות בחיי.
ברגע שראיתי את הווקי־טוקי שבור על הרצפה, ידעתי בבירור – לא רק המכשיר נשבר. משהו עמוק יותר התנפץ יחד איתו: האמון שלי בטוב, בתקווה שעוד יש לי סיכוי, בחלון שהיה פתוח לשמיים עד לפני כמה רגעים, ונסגר בבת אחת בתריס ברזל.
בפרץ הזעם שלו, אבא שלי שבר משהו הרבה יותר חשוב מווקי־טוקי. הוא שבר לנו את הקשר האמיתי, הטבעי, בין אבא לבן. לב הילד הפגוע שלי נסגר בפניו מעצמו, בלי לשאול אותי אפילו. התקשורת שלנו מתה יחד עם הווקי־טוקי.
ובאותו ערב, כששכבתי במיטה ודמעות חנוקות הרטיבו את הכרית, הרגשתי שקמה לי בלב חומה שאבא שלי כבר לא יטפס עליה לעולם.
הסדקים הראשונים
יפו של ילדותי היתה כמו מפלצת ענקית שבולעת ילדים בשלמותם. עיר של פשע מחופשת לשכונה, עיר שהופכת חלומות לאבק על מדרכות סדוקות ומפוגגת תקוות בין בניינים אפורים.
אמא שלי ראתה את זה קורה. ראתה איך הרחובות הקשים מעצבים אותנו בידיים גסות, והחליטה להילחם. היינו ארבעה אחים – מוריס, אילן, יאיר ואני, ארבעה מגדלים במבצר המשפחתי שלנו. כל אחד תומך באחר – ואני הקטן, האחרון, עומד על כתפי הענקים שלי.
אבל אמא הבינה שהמבצר הזה, למרות האהבה שבנתה אותו, כבר לא מספיק חזק להגן עלינו מהתיאבון של יפו. ואז היא עשתה את אחת ההחלטות הקשות, הנדיבות והעצובות ביותר שאמא יכולה לעשות, ושינתה את חיינו לנצח.
עוד 280 עמודים.
מיפו, דרך תא המעצר, עד ליער האמזונס.