שלושים יום עברו מאז שאבי נפטר מן העולם ונדמה שאני לא מעכל את הפרידה, על אף שמוות הוא הדבר הכי וודאי שיש, בעת שהוא מתדפק

ב21 לספטמבר, ביום השיוויון של השנה, החתול שלי מארס יצא מהבית ולא שב. שבוע קודם הוא עוד איבד את עין ימין, הוא נכנס לבית, שכב

את המושג ’אמבטיה של מילים‘ שמעתי לראשונה, פחות מעשור, מהפסיכולוג שלי, התעניינתי איך ילד מתחיל לדבר פתאום, והוא הבהיר לי, במילים פשוטות שמרגע שהאדם נולד

בספרה ’דוקטרינת ההלם‘ חושפת נעמי קליין את המושכים בחוטים שעמדו מאחורי האסונות ששינו את פני העולם, ב 640 עמודים כתובים לתפארת היא פורסת קלף אחר

בעוד אני מציין שנה נוספת לחיים, בטלויזיה סופרים מתים, מוזר, אבל לא מפתיע, לא מעט פעמים החיים הכתיבו לי שפרדוקס, מיסתורין, וחוסר ודאות הם הם

אין ספק, זוהי שעתו היפה של הכדור שלרגע נח מאיתנו, בגן העדן היפה הזה שהתכנסנו אליו, אין כעת זיהום אוויר, אין פצצות וגם לא טילים,

סיפור על שנה שחלפה   שנת 38 הייתה שנה מאתגרת בחיי, שנה קשוחה, תמ“א 38 אפשר לומר, פינוי בינוי אם ממש לדייק, שנה שהשאירה אותי

סיפור על שנה שחלפה.   אני תוהה לעצמי איך לסכם ולפרוט במילים את השנה האחרונה, תרגיל בכתיבה אומר תתחיל מהגוף, אני הולך על זה, הגוף,

סיפור על תפילה.   לפני מספר שנים התחלתי לחגוג את ימי ההולדת שלי בדרך מעט אחרת, אם פעם זה היה ציון היום שבו נולדתי, מספר

סיפור על שתי גופות   פברואר 2008. אני מביט מחלון המטוס על שמיכת עננים אפורה שמכסה את השמיים, והלב מתחיל להתרגש, בעוד רגע יוביל אותי

האישה שלי בגדה בי, סלחתי לה, בגדה בי שוב, סלחתי שוב, בפעם השלישית היא כבר נכנסה להריון, פה ביקשה נפשי לעצור לרגע, לעכל את מהות

סיפור על אמיליו   מה גרם לי, אחד שמבלה את רוב זמנו בהומור, לפרוס בחודשיים האחרונים את סיפורי חיי האינטימיים והמצמיתים שעברתי, קשורים באדם אחד,

סיפור על בלהות  "דבר ראשון אנחנו מבקשים צו איסור פרסום" דרש עורך הדין שלי במשפט ההוא בירושלים. המשטרה התנגדה, למזלי השופט הסכים. עברו מאז שש

ימים גשומים עוברים עליי, טיפות של מילים מציפות אותי, ממלאות שלוליות משפטים, נהרות נהרות של פסקאות, שיטפונות שסוחפים זיכרונות לים המתרחב של סיפור חיי שאני

3.5 שנים, 118 דפדפות, 8,324 דפים עד לרגע זה, שאני מצייר את החיים באותיות כחולות על דפי שורות, מתויקים לשעות וימים, שזורים בספירלות עם כריכות

בשבת שעברה, כתבתי על כמות המילים שרוקנה התודעה שלי בשלוש וחצי השנים האחרונות. הבטחתי לעצמי – כחלק מלימוד הכתיבה שאני מעביר את עצמי, לטפטף החוצה

באמת שחשבתי שהטלנובלה שנסחפתי אליה תסתיים בטוב. אז חשבתי. *** לפני שבוע, ביום שישי, בארוחה המשפחתית, אח שלי יאיר קם על רגליו ובקול רועד הודיע

לפני שלוש שנים ושלושה חודשים בדיוק החלטתי באופן נחוש ללמוד לכתוב, ממש מאפס, להניע את היד ולהריץ אותיות כחולות על הדף, מה שיוצא יוצא, על